חגים ומועדים הם באים והולכים

השבוע באחת הנסיעות לעבודה עננת אבק עטפה את האוויר וחנקה את הנשמה

חשבתי לעצמי כמה קל לנקות את האבק מהרכב וכמה קשה לנקות את הכאב הדביק והסמיך שנדבק לי ללב

בכביש בין רמות לאוניברסיטה התנוססו שלטים של מתווכים למינהם שמבטיחים הבטחות עם חיוך מנוכר.

אני זוכרת, ניר, שחזרת מגרמניה ושקלת להיכנס לעולם התיווך

ירדתי עלייך ומיד עלה לנגד עיניי פוסטר שלך כמתווך וזה פשוט לא הסתדר לי, התנגדתי בתוקף.

עוד עונה כמעט הגיעה לסיומה וריח של אחת חדשה בפתח.. ריח של כמעט פסח. ואנחנו כמעט משפחה כמעט שמחים כמעט שלמים.

לנצח כמעט.

ניר אהוב שלי. האם גם בענן שלך יש אביב?

פסח בשבילי הוא שני דברים עיקריים.

הפריחה והריח שלה. וליל הסדר בעומר עם ניר.

שניהם שזורים אחד בשני.

גם השנה שאני מריח את הפריחה, אני מרגיש את ניר.

ליל הסדר לעולם לא יהיה אותו דבר.

אוהב ומתגעגע המון בן דוד❤️.

לא הגעתי לאירופה לחפש איזו הארה רוחנית. לא הלכתי כדי למצוא את עצמי או ללמוד על משמעות בחיים. באתי למכור כריות חימום, ולהרוויח קצת כסף לפני הטיול. ואז אתה הגעת. ראסטות פרועות, חיוך שובב, גומה קטנה בלחי ומבט שאמר בלי מילים: "אני רואה אותך".

נשאבתי אליך.

אתה היית הדבר הכי לא נורמלי שפגשתי. אבל גם הכי מדויק. אני זוכרת בדיוק את הרגע הראשון שראיתי אותך - היית נראה כמו שילוב בין זמר רוק, הומלס עם ראסטות, ומנטור לפילוסופיית חיים שאף אחד לא ביקש.

לא רק הסברת לי איך למכור - הסברת לי גם על איך עוד אפשר לחיות. לימדת אותי - איך לצחוק בלי סיבה, איך למכור בלי למכור, ואיך לחיות חיים שהם חצי בדיחה, חצי שיר, חצי פילוסופיה ואיכשהו.. עדיין שלושת רבעי אתה.

לימדת אותי איך לשלב בין עומק לשטות, בין רעש לשקט. לא לימדת אותי רק את השפה הגרמנית, לימדת אותי גם את השפה של החופש, של הלב…

פעם, כלומר בתקופה (שהייתה אולי ארוכה ואולי קצרה )הזו בה היינו הרבה ואפילו המון אחד ליד השניה, לא היו בי הרבה מילים, או שלא ידעתי איך להשתמש בהן...

אני זוכרת שאיתן אמר לי כשניהיינו יחד שאתה הארת בפניו, שאולי דווקא שווה להיות איתי, כי מאחורי כל החצ'קונים אני יפה...

אז, לא ידעתי איך אני אמורה לקבל את זה...

היום אני מבינה איזו איכות זו- באופן או בצורה הכי גסה ובוטה, אפשר להביע את הרגישות הכי עדינה וטהורה...

משהו בחושים שלך ידע מעבר...

אני זוכרת שלא הבנתי אף פעם איך אתה שומע ככה, באוזניות, במשך הנסיעות הארוכות למדבר ובחזרה, טרנסים... כשם שהיו יצירה קלאסית... התייחסת אליהם בכזו יראת כבוד ובהערכה עמוקה... ולא הבנתי...

בכיתה י' חווינו את תקופת השיא שלנו. היינו יחד בתיכון, בחטיבה, ביסודי ואפילו בגן, אבל הקשר שלנו התחזק בזכות המסגרת של נועם.

בדיוק הצטרפת לתנועה, ומיד נהייתה דמות פופולרית, כמו שתמיד ידעת להיות. אני זוכר היטב את הלילה השלישי בסמינר מנהיגות – הרגע שבו החלטת להפוך אותי למספר 2 שלך. היית מספר 1, בהכרת אנשים חדשים, בהתבלטות החברתית. ואני, פשוט נספחתי אליך, מנסה להעמיד פנים שאני תורם משהו לשותפות הזו.

בזכותך חוויתי פופולריות בפעם הראשונה בחיי. יש לי שלל חוויות ראשונות שהן לגמרי בזכותך: ביקורים אצל חברים מערים אחרות, תשומת לב מבנות, בילויים עד הלילה, יום הולדת שמח ונראה לי שאפילו איתך שתיתי את הבירה הראשונה שלי.

תודה.

אתה היית מספר 1 בכל מובן – בכריזמה, בטוב הלב, ופשוט היית נורא מצחיק. זן נדיר, מספרי 1 שכמותך.

לא היית חייב לבחור בי. אני לא הייתי פופולרי לפני כן, ובהחלט הייתי די בכיין ומעצבן. אבל אתה, בנדיבותך, החזקת לי את היד…

דאמפ חדר אוכל

כאשר הגענו לבחור עבודות בקיבוץ בשל"ת ראשון, פורטי הסתער על תפקיד העובד חדר אוכל. במיוחד הוא אהב את זה שככה הוא יוכל להכיר את כל מאות תושבי ואורחי הקיבוץ ולפגוש אותם על בסיס יומיומי. והכוונה היא לכולם, מייסדי קיבוץ ותאילנדים וחברים של חברים.

הבעיה היא שבתחילת השל"ת עוד לא היו לו עדשות, לא מספר גבוה אבל הוא התקשה בלזהות במדויק מי זה מי. זה כמובן לא עצר אותו, הוא פשוט היה מתקרב לכל בן אדם שנכנס. רוב הזמן הוא אפילו לא ניסה להסוות את זה, הוא פשוט הלך ישר אליהם עד שיכל לזהות אותם, ואז היה מסביר בלי להתנצל "בלי המשקפיים אני עיוור כמו מרמוטה" או משהו בסגנון.

אוזורה, קיץ 2018

הגענו למקום המופלא הזה שזכיתי לחגוג בו איתך את החיים, החופש והמוזיקה.

הגענו בנפרד לפסטיבל, אתה היית עם החברים ואני עם החברות שלי.

כל אחד התחיל את המסע שלו בנפרד וידענו שכמו תמיד נמצא אחד את השניה. היום התחיל שימשי וזוהר ובאוזורה כמו באוזורה הגשם הפתיע במלוא הדרתו. סופה ענקית התקרבה אלינו, גשם גשם גשם. ספוגה ומבוהלת הגעתי לפומפויי, המים ברחבה זרמו והגיעו כמעט עד הברכיים, אין אדם שלא ספוג ברחבה הזו.

כבר ערב, איפה אתה ניר, זוכרת כמה דיברתי בראשי, הרגשתי שאתה יכול לשמוע אותי ולהרגיש שאנחנו קרובים ועוד מעט נתראה.

המוזיקה מנגנת, הגשם יורד, אני מסתובבת בין כל האנשים הספוגים ופתאום רואה רעמת תלתלים. אני מתקרבת ואתה, גבוה יפה ואהוב עומד כמו מלאך, מחייך אלי חיוך ענק, עיניים טובות, וכמובן יבש, תלתל אחד בראשך לא נרטב, היחידי ברחבה שיבש!

אני זוכר שהגעתי לחו"ל לעבודה, חודש אחרי השחרור מהצבא, בלי שום מושג מהחיים ואחותי כבר אז אמרה תנסה לעבוד עם פורוטי, הוא תותח. והנה עבדנו ביחד 4 וחצי שנים בכל חור בעולם. תמיד היית תותח.

איך אהבתי את השטויות שאתה אומר בגרמנית, את הבדיחות המוזרות שאיכשהו כל שבוע היית ממציא. זוכר כל מקום שהתחמצצנו בו, זוכר כל יציאה הזויה שהיית מצטרף אליך, זוכר כל בדיחה שהיית מספר, זוכר איך צחקו לך על השיער שהיינו בביקורת דרכונים בארה"ב, זוכר שרצית שנצא ביומולדת שלי למרות שהיינו בבאסה ובסוף הגענו לבר עם דראג שואו הזוי. זוכר את הכל ולא אשכח. מתגעגע פירציק.