מוצאי שבת.
הגעת על הקורקינט לפינה של שיינקין וניסית לשכנע אותי לקחת אחד גם. סיכמנו שנלך יחד ברגל.
בשביל ההפגנה הראשונה שלך, הסכמת לוותר אפילו על המחצית הראשונה במשחק של הפועל (אבל רק על מחצית אחת).
הגענו להפגנה מהצד הלא נכון שלה. פקק ההמונים גרם לקלסטרופוב כמוני לתחושות של מצוקה ושל מחנק וכנראה שגם סיננתי איזו קללה או שתיים. התכנסתי בתוך עצמי לרגע ושכיצאתי שוב, מצאתי אותך מתהלך בין הדגלים עם חיוך גדול על הפנים ועם טלפון מונף שמסריט את הכל. שאלתי אותך ממה אתה כל כך מבסוט ואתה סיפרת שסוף סוף אבא שלך יהיה גאה בך אחרי כל הצרות. ולי לא היה ספק שאבא שלך תמיד גאה בך, כי עם לב כמו שלך אי אפשר שלא.
אח יקר, אתה חסר.
בהחלט היה גאה