עגלות וברלין

לא הגעתי לאירופה לחפש איזו הארה רוחנית. לא הלכתי כדי למצוא את עצמי או ללמוד על משמעות בחיים. באתי למכור כריות חימום, ולהרוויח קצת כסף לפני הטיול. ואז אתה הגעת. ראסטות פרועות, חיוך שובב, גומה קטנה בלחי ומבט שאמר בלי מילים: "אני רואה אותך".

נשאבתי אליך.

אתה היית הדבר הכי לא נורמלי שפגשתי. אבל גם הכי מדויק. אני זוכרת בדיוק את הרגע הראשון שראיתי אותך - היית נראה כמו שילוב בין זמר רוק, הומלס עם ראסטות, ומנטור לפילוסופיית חיים שאף אחד לא ביקש.

לא רק הסברת לי איך למכור - הסברת לי גם על איך עוד אפשר לחיות. לימדת אותי - איך לצחוק בלי סיבה, איך למכור בלי למכור, ואיך לחיות חיים שהם חצי בדיחה, חצי שיר, חצי פילוסופיה ואיכשהו.. עדיין שלושת רבעי אתה.

לימדת אותי איך לשלב בין עומק לשטות, בין רעש לשקט. לא לימדת אותי רק את השפה הגרמנית, לימדת אותי גם את השפה של החופש, של הלב ושל השיגעון המבורך. לימדת אותי, לצחוק יותר, לשבור מבוכה עם גרמנית עקומה, ולהסתכל על החיים כאילו הם סצנה מסרט - קומדיה, טרגדיה – מה שאבחר.

לימדתי אותי איך להיות אמיצה יותר, איך להגיד דברים בקול רם גם כשזה מוזר, גם כשזה מטורף, גם כשזה שונה. לימדת אותי גם איך להסתכל על החיים קצת אחרת - קצת עקום. קצת מהצד. הרבה יותר צבעוני.

אהבתי בך את מה שלא כולם יכלו להכיל - אמרת כל דבר שעלה לך לראש- גם את ההכי מופרע, הכי מצחיק, הכי חשוף. גם את המחשבות הכי עקומות שיש. גם כשלא ביקשו, גם כשזה לא היה נוח, גם כשזה היה טמטום מוחלט. וזה עדיין היה הכי חכם בעולם. בלי פילטר, בלי ציפוי. לפעמים עוקץ, לפעמים גאוני, לפעמים מופרע. אבל תמיד אמיתי. ואיכשהו זה תמיד היה מדויק. כמו שאתה היית.

אני אהבתי את זה.

אני זוכרת איך עמדת בחדר, ונתת נאום פילוסופי מהול בגרמנית חצי שבורה וחצי מבריקה - על משמעות החיים, על חופש, על בחירה. ואז עצרת פתאום, גירדת את הראש, ואמרת: "ואי כמה דיברתי עכשיו. אתם בטח חושבים שאני יצור". הייתה דממה. ואז פרצנו בצחוק. אבל צחוק טהור כזה, כזה שכואבת הבטן ממנו. בכל פעם שהיית מדבר, היית כמו להבה - אי אפשר היה להתעלם ממך. היית אמיתי. הכי אמיתי שהכרתי.

שבועיים לפני שנסעת לנובה עם שי, האהובה שלך, לחגוג את החיים, עבדנו ביחד, שוב בברלין. היית בעננים - סיפרת לי כמה אתה מאושר, כמה המעבר דירה לכרם עם שי עשה לך טוב, כמה אתם משפחה. סיפרת לי איך אתה מתרגש, איך אתה מרגיש פתאום שהמחשבות שלך מסתדרות,  איך אתה רואה עתיד. והלב שלי התרחב.

היית אמור להמשיך ולפרוח - ולא להיעקר.

היית כל כך הרבה סתירות שאיכשהו התיישבו מושלם- ראסטות ודיוק, פילוסופיה של זקן אחד וציניות של עשר נשמות, טכנו בלילה ושתיקות רכות ביום. שיחות על משמעות החיים עם כתם אקונומיקה על החולצה. משוגע על כל הראש - ומסודר - כאילו אתה גר באיקאה עם טאצ’ של OCD. היית בול מה שצריך - לפעמים חבר טוב, לפעמים משוגע, לפעמים כאפה של מציאות, לפעמים חיבוק ענק.

ולא משנה כמה זמן עבר - תמיד הרגשתי שנכנסת לי מתחת לעור.

היית הכל.

כל הספקטרום.

מופע שלם.

שנגדע בטרם עת.

הנוכחות שלך. החוצפה. הביקורתיות. הפרצופים. החכמה שיצאה לפעמים כמו בדיחה.

הכאב שלך - שרק מי שהסתכל טוב ידע לזהות. והלב שלך - שהכיל יותר ממה שאי פעם תסכים להודות.

יכולת לשבת בשקט, וזה היה מרגיש כמו חיבוק. יכולת לסדר שעה את השיער ולדבר על פערי מעמדות. יכולת לשתול פצצה של תובנה בשיחה על כריות חימום. יכולת לגרום לי לצחוק, ואז לחשוב. לכעוס, ואז להעריך. להרגיש.

אני מתגעגעת אליך.

השקט שהשארת מורגש אצל כולנו.

כי אתה פורטי, אתה היית רעש.

רעש טוב.

בלתי ניתן לחיקוי. בלתי ניתן לעריכה.

שלך,

נגה